ובא היום, ומצאתי עצמי מהלכת בארץ פרא. אלוהים תָּשֶׁת חֹשֶׁךְ וִיהִי לָיְלָה בּוֹ תִרְמֹשׂ כָּל חַיְתוֹ יָעַר. הזאבים מייללים סביבי להקות-להקות, ועדה של צְבוֹעִים מצווחת באוזניי, ריח הדם שנטף מטרפם נישא באוויר, ואני מרחרחת אותו, כמו הייתי כלבת-רועים מטורפת. התבלבלו לי היוצרות. חשבתי שחיי שוקטים כמי-נהר. למען האמת, הם עומדים כמי-שלולית, הולכים ומתעפשים להם יום אחרי יום, תוססים מרוע ורעל ורעב. ואז אצבעותיי, אלו ששכחו לרקום קסם פשוט, כותבות את מילות הכישוף הנורא, המבעית. יקרע המזרח בביתי חלונות, ותיכנס בהם רוח מן הים. שמש תזרח דרך הפתחים, ויתעופף האבק מכל החדרים. ויהיה לחם לאכול בבית, ומים זכים לשתות, ורעי העין ימותו על ספי הדלתות, וגוויותיהם המרקיבות תשמשנה מאכל לעצי התאנה, ולעורבים המקננים בגגות. נפש-חיה לא תימלט מן החותם אשר בשער, והוא לא יימחה, כל עוד נשמה באפי. ונשמת אפי תפוגג את הרוחות הרעות, ותפזר את העננה המקדירה מעל הבית. באופק יימתח מפרש לבן על מימי המפרץ ושמים תכולים ייפרשו ממעל. בדל של ענן לא ייראה ברקיע, ואני אחייך, ועיניי תתנוצצנה. טוב יהיה. נתתי מילתי. תבורכנה יונו מונטה המתריעה בשער; אפרודיטה אנדיומנה שנולדה מן הים; ענת שדם נוטף מירכיה; טִיכֵה ונמסיס אחיות פלוטוס; ותבורך גם אֶרִיס, גדולה באלים, ותנוח דעתה.