א'
שמחת גברת ביצית הפוגשת אדון זרע - "הו, כמה שטוב שבאת, תיכנס, תיכנס בבקשה." והוא נכנס, קצת גמלוניבהתחלה, מבויש ומזיעויש לו יותר מדי ידיים ופחות מדי שפם, אבל ככל שחולף הזמן הוא מרגיש הרבה יותר נינוח ונכנס ביתר שאת ומרגיש ממש כמו בבית, בבית, לא כמו, ולא רוצה לעזוב; הוא משתקע וגם היא כבר לא זזה ולאט הם צומחים, יחד, תמיד יחד. הם צומחים בשעות החשאיות של הלילה, בקול רשרוש עדין; הם צומחים בתוך הפיאניסימו של שעות הבוקר המוקדמות, כשהשמש משקה את העולם באור; הם צומחים וצומחים, צומחים וצומחים, בזמן שהעולם כולו עסוק בדברים אחרים; שכבות על גבי שכבות הם צומחים, שקוף על שקוף, ומרוב שצומחים השקוף הנוזלי אוזר אומץ ונרקם לבשר מוצק, ועצמות, וחניכיים, וריסים. קרומי לטאה על העיניים שלו, כן שלו – מסתבר שזה בן וכבר היא אוהבת אותו כל כך, ועוד לפני שהעיפה בו חצי מבט היא אוהבת אותו יותר מכפי שתאהב אותו כל אישה אחרת, במין סלחנות כזאת, בהכרת תודה על עצם קיומו הפלאי הרוחש בתוכה, דג זהב דג זהב הוא משייט בתוך צנצנת תוכה.