פורסם במדור הספרות של מעריב, הבוקר, 30.7.2010 לגרסא המודפסת, לחץ כאן המרד הגדולסלוודור פלסנסיה, "אנשי הנייר", מאנגלית: עילי סופר. הוצ' זמורה ביתן, 235 עמ'.אנשי הנייר משגר את דמויותיו למאבק על זכותן להשמיע קול עצמאי, להילחם בסמכותו האלוהית של המספר. התוצאה היא אוונגרד נועז ומרגש.איך לכתוב על ספר שחומק בכל דרך מהגדרה, שמתנגד בעצם קיומו לכל ניסיון להביט על הדברים מלמעלה ולנסח אותם כאילו הם ניתנים להבנה ולרדוקציה? אולי גם כן באופן פרגמנטרי, לא בהיר לגמרי. על העלילה – שמובאת בעמודי טקסט אבל גם בטורים, בפסקאות מושחרות, בלשון בהירה שמתארת אירועים בלתי-בהירים, ולצדה גם בשפה בינארית שאולי דווקא היא מתארת אירועים נהירים לחלוטין; בשטף לשוני שנקטע לעתים במלים שנגזרו מן הדף הלכה למעשה והותירו בו חורים; טקסט בהיר ומדויק שמנסה לחמוק מקריאוּת, "מלחמה נגד הסיפור" ובעד הזכות להסתיר דברים – על העלילה הזו אפשר אולי לומר כך: אשתו של פדריקו דה לה פה עזבה אותו ואת בתם מרסד הקטנה. פדריקו ובתו נסעו ללוס אנג'לס כדי להתחיל מחדש, והתיישבו בעיירה שבה פועלת כנופיית רחוב של קוטפי פרחים. פדריקו מרגיש שמישהו מביט בו כל הזמן, קורא את מחשבותיו. הוא מחליט לצאת למלחמה כפולה: נגד העצבות, ונגד אותו כוח עליון שמכתיב את חייו, "מלחמה נגד הגורל שנקבע לנו", נגד הגוף הכל-יכול, הכל-יודע, שפדריקו מזהה עם כוכב הלכת שבתאי, ושעתיד להתגלות במפורש כפי שהוא נדמה לקורא כבר מראשית הדברים: אכן, פדריקו יוצא למלחמה נגד סמכותו האלוהית של המספר הכל-יודע, של המחבר הכל-יכול, אחד סלוודור פלסנסיה המתכנה "שבתאי", ונגד עינו הפקוחה תמיד, שהופכת את פדריקו ואת שאר הדמויות לחשופים, מסודרים ונהירים. המלחמה במחבר-המספר דורשת מאבק אלים, התאגדות של דמויות ודמויות משנה שבעצמה מחייבת קווי עלילה חדשים וניסיונות נרטיביים מרתקים באמת, מרגשים ממש, אוונגרדיים במובן האמיתי של המלה שמשתמשים בה היום כדי לתאר אפילו שירה בינונית.הרומאן הפוליפוני המטלטל של סלוודור פלסנסיה הוא מסע בהול בעקבות אהבות נכזבות ובעקבות הבדיון הספרותי, סיפורה של מלחמה על הזכות להיות דמות ספרותית ובכל זאת להשמיע את קולך העצמאי, ומצד אחר – מלחמה על הזכות לפרטיות, על הזכות להיות בלתי-מתוּוך, להיות לא-כתוב. "אנשי הנייר" מערבל זמנים ועלילות, דמויות משנה ודמויות ראשיות, כתיבה וגרפיקה וטיפוגרפיה – כמו הספרים של ג'ונתן ספרן פוייר אבל מתוחכם מהם, עמוק מהם, מכוּון בכל מאודו לדיון מטא-ספרותי, כלומר לדיון בספרות דרך הספרות עצמה. בין הדמויות שדורשות לעצמן את החופש להשמיע קול עצמאי: אשה מנייר, שמותירה את מאהביה המזדמנים שרוטים ודואבים, מדממים מלשונם ומאצבעותיהם; נוסטרדמוס התינוק, שחוזה את העתיד ורואה את העבר; צב מכני; המתאגרף המקסיקני הגדול מכולם; אהובתו הבוגדנית של שבתאי; אהובתו החדשה; אביה של אהובתו החדשה; זוג אמריקני עשיר; נציגי הכנסייה; ריטה הייוורת' המקסיקנית – צבא שלם של דמויות, ריבוי שלרגע אינו מיותר, לרגע אחד אינו תרגיל חסר משמעות: הצבא הגדול הזה נמצא כאן כי רוח בלהות מרחפת מעל הספרות העולמית, רוח הבלהות של הדמויות המשועבדות-תמיד, שאין להן דבר להפסיד מלבד את כבליהן, ויש להן את כל חירותן להרוויח. פלסנסיה מסתמך על ריאליזם מאגי כדי לכונן טקסט שיש לו חוקים קפדניים משלו (כאלה שאפשר להתחיל לזהותם כבר בשלבים מוקדמים של הרומאן), אך גם סטיות ומוזרויות משלו, שעליהן אין הוא חייב הסבר לאיש. הקורא שיסכין להתמסר למסע שמציעים לו שבתאי ופדריקו יגלה רומאן עצום באמת, פורץ דרך בעיסוקו בעצם הבדיון הספרותי.פלסנסיה משתמש בשפה ובגרפיקה כדי ליצור קשר מסחרר בין שתי המלחמות של פדריקו ובין מלחמתו של המחבר שמבקש לספר את סיפורו שלו בעזרת דמויות בדויות. "אנשי הנייר" דן באהבה ובהתפוררותן של מ